HAPINÁ HAIVRIT, CON IRIT GREEN – הדפיקות בדלת הלכו וגברו. המחסום המאולתר שהוצב כ”חומה בצורה” מאחורי דלת העץ העבה, החל לגלות סימנים ראשונים של כניעה: הכיסאות שהונחו על השולחן הכבד נפלו בזה אחר זה; השולחן ה”שוקל טונה”, כפי שאחי הבוגרים קבעו, זז ממקומו. גם הדלת החלה להשמיע קולות חריקה ושבירה בלתי נעימים.

אמא נעימה הבינה מיד את המצב לאשורו, והחלה להנחית על בני המשפחה “פקודות חירום”: “לקחת תיקים קטנים, להכניס לתוכם רק מעט בגדים ולעלות מיד לגג”. איש מבני הבית (אבא ושמונה ילדים) לא שאל שאלות. כולם החלו לעסוק במלאכת הנסיגה אל גג הבית. על האחיות והאחים הגדולים הוטלה האחריות לדאוג לחייהם של הקטנים מהם. ואילו אמא החליטה לשאת בזרועותיה את פארוק, כלומר אותי, התינוק בן ששת החודשים, ולטפס עמו במהירות לגג.