HAPINÁ HAIVRIT, CON IRIT GREEN -הייתי בת שמונה, אולי תשע, כשנודע לי ברגע אחד שהיית, נולדת ומתת, וכי בעצם אני אינני בת יחידה. איש נמוך קומה נקש על דלת דירתנו במרכז תל-אביב, מתנשף קלות, אחרי שהעפיל למרומי הקומה השלישית. “שמי משה פראגר”, אמר כשפתחתי את הדלת. שם שלא אמר לי דבר (לא ידעתי אז שפראגר נחשב לחלוץ חקר השואה בעולם החסידי בפולין) “ואני מחפש את גברת בלה בר לבית שרפהרץ”.
היה זה ערב שבת, בקיץ 1942, קיץ הטבח הגדול. 265,000 איש שולחו אז למוות מוורשה לטרבלינקה בארבעה גלים של אקציות. אמא כבר העמידה לבישול את החמין הדל של הגטו. היא סיפרה, שממש לפני שיצאתם עצרת בפתח הדירה, הסתובבת אליה ואמרת לה, כשאת מנופפת באיום בידייך הקטנות: “אם הגרמנים יבואו, תשפכי עליהם את הסיר שעל האש עם המים הרותחים”. וזו הייתה הפרידה.
